היא הגיעה אליי השבוע לטיפול, ולא סתם, כי כלום לא קורה סתם…
היא באה מרחוק.
היא נשכבה על המיטה והנחתי ידיים- כבר הבנתי הרבה מבלי לדבר.
הנפש שלה עמוסה- אני שומעת מהנשימות שלה.
התחלתי בעיסוי, שאלה הובילה לשאלה.
היא עברה שנה לא פשוטה, היא מכירה את הגוף, יודעת שהוא כאוב, עמוס, מותש.
נדמה (מאיך שאמרה) שנלחמה בסופות רוח.
סיפרה על ״האתגרים״ שהשנה הזו הביאה עימה.
נתתי לה לדבר, לפעמים גם דירבנתי אותה לספר – כדי להפחית מהעומס הרגשי, כדי שהטיפול הפיזי יעבוד קצת יותר.
לאט לאט, קצב ומשך הנשימות השתנה- יותר רגוע, יותר עמוק.
דיברתי, עודדתי ובעיקר הכלתי אותה.
״וואו, את המראה שלי, איזו מראה את!״ אמרה…
עשיתי עיסוי כמו שאני יודעת, עבדתי איפה שכואב ומציק, נתתי מגע לאזורים שכמעט שכחו מה זה… טיפלתי בגוף והכנסתי קצת אור לנשמה.
לאט לאט הגוף חזר לנשום כמו שהוא צריך ויודע, כמו שהוא מכיר, כאילו התעורר לחיים, כאילו הערתי לו את הזכרון שהיה רדום בו.
סוף הטיפול הגיע לי מהר מידי (ככה זה כשנהנים) והיא אחרי כל התודות אמרה לי: ״אנחנו עוד ניפגש״
"אני יודעת, אני מחכה לך״ השבתי.
