הגוף שלכם יודע הכי טוב אז תקשיבו לו.
היא הגיעה לטיפול השבועי שלנו, היא כל הזמן מבקשת ללחוץ לה על הגב, לעשות מתיחות, למתוח את האגן כלפי מטה או "לעלות עליה", פעם אמרה לי – "אני מבקשת מהילדים שלי שילכו לי על הגב כי אני מרגישה שאני צריכה".
היא סובלת מכאבים כל הזמן, יש לה פריצות דיסק בצוואר ובגב התחתון מה שגורם גם ליד ורגל ימין להירדמויות ונימלולים.
אני תמיד עושה כמיטב יכולתי לטפל, לעזור, להקל.
עושה מתיחות, "הליכת דוב", עובדת עמוק ויסודי בעיקר על הגב התחתון.
היא סובלת בשקט אבל כמו שאמרה לי – היא יודעת שזה יעשה לה טוב ולכן מסכימה, ואכן זה עושה לה טוב, אם היא מתמידה יש שיפור מסויים במצב, הקלה בכאבים או בהירדמויות.
לפני כמה פגישות הראתה לי את הצילום הזה, היא הלכה למומחה עמוד שדרה ועשתה צילום של עמוד השדרה ואלו התוצאות, היא ביקשה לצלם את המסך של המחשב כדי להראות לי.
מה זה, אתם שואלים?
זוהי עקמת או בשפה המקצועית סקוליוזיס.
עקמת לא חריפה במיוחד, סה"כ הבדל של 2.5-3 ס"מ בין הצדדים, אפשר לראות בצילום שצד אחד של האגן גבוה יותר, צד אחד של כלוב הצלעות גבוה יותר וכן הלאה וזה, עשה ועושה לה את רוב הכאבים.
צד אחד מכווץ יותר ואילו הצד השני משוחרר יתר על המידה.
אז פלא שהיא ביקשה שימתחו אותה?
הגוף שלה יודע בדיוק מה הוא צריך, מה טוב לו, מה כואב לו, מה נעים לו ומה משחרר אותו
הגוף שלנו יודע איזה סוג טיפול טוב לו – עם שמן או בלי שמן, איזה מגע הוא מעדיף – חלש או חזק, מה הוא אוהב בטיפול – מתיחות או מגע, כוסות רוח או אבנים חמות וכן הלאה.
הגוף שלנו יודע, הגוף שלכם יודע, אם רק תסכימו להקשיב לו הוא ידבר איתכם.
אם תשאלו אותו מה בדיוק הוא מבקש – תקבלו תשובה.
הוא מאותת לנו לאורך הדרך – אם אנחנו מסרבים לראות או לשמוע זו כבר בעיה אחרת.
במקרה שלה – היא ידעה בדיוק מה היא רוצה וצריכה, היא יודעת בדיוק מה הגוף שלה מבקש ומה טוב לו ויטיב עימו וזה כבר חצי עבודה.
תקראו לזה תחושה, אינטואיציה או פשוט להקשיב לגוף – מה שתבחרו העיקר שתבחרו ליישם את מה שהוא אומר לכם שהוא צריך וזקוק לו.
לדוגמה אני, לפעמים, כשכואב לי ממש, אני מקשיבה לגוף והוא אומר לי שהוא לא רוצה טיפול במגע עכשיו ומה שמתאים לו זה לקבל אהבה, רכות וחמלה וזה בדיוק מה שאני עושה ולפעמים ההיפך- הוא פשוט זועק למגע, לזה שמישהו יטפל בו, לזה שאני אניח את הראש והגוף ואתמסר.
אולי זה יישמע לכם מצחיק אבל אני ממש מדברת אל הגוף שלי, שואלת אותו – "מה מציק לך עכשיו?" (כי כל כאב פיזי הוא גם נפשי) "מה אתה רוצה להגיד לי בכאב הזה?" או פשוט אומרת לו "תודה שאתה מזכיר לי לטפל בעצמי, אני יודעת שכואב לך, אני מרגישה שכואב לך, אתה צודק".
אני מרגישה שעצם זה שאני נותנת לו מקום, לגוף שלי, נותנת לכאב מקום, זה כבר חצי עבודה כי הוא בסה"כ מבקש ישמעו אותו.
הוא לא רוצה שאתעלם ממנו, הוא מכאיב לי כדי להזכיר לי לטפל בו.
גם הגוף שלכם מכאיב לכם כדי לאותת לכם לטפל בו, לתת לו יחס, רק לא להתעלם.
לפעמים כשמתעלמים מהכאב, שהוא האיתות של הגוף, זה מחמיר יותר כי לא השכלנו להקשיב בהתחלה.
פשוט לא ללכת נגדו, אלא להיות איתו ולדעת לסמוך עליו ולהקשיב לו כי הוא יודע הכי טוב.
לכל גוף יש את הדרך שלו לדבר, ניסיתם פעם להקשיב לשלכם?
