מה עושים כשאין כוח?
בימים האחרונים חוויתי משברון קטן ששאב ממני כל טיפת כוח, אנרגיה או חיים שהיו.
מכירים את ההרגשה הזו שכאילו חיברו אותכם לאיזה ברז שבבת אחת שואב כל טיפת אנרגיה שיש לכם?! אז ככה.
מי ידע שכאב נפשי יכול לשתק אותך ככה?
להתהלך בתחושת אפטיות, להתרכז ב״איך לא ליפול יותר עמוק״, ללכת בשארית כוחותך הנפשיים ולקוות שהרגליים לא ייפלו מהכובד.
זה לא דבר שקרה לאט, טיפין טיפין, זה לא חילחל באיטיות עד שנגמרתי…
זה קרה בבום ? בבת אחת, כאילו שמטו לי את הקרקע מתחת לרגליים וצנחתי נפילה חופשית בלי מצנח.
פייר, לא הייתי מוכנה ? במיוחד שהרגשתי בפסגה.
משם הדרך למטה הייתה כזו קלה שלא יכולתי לעצור.
למזלי- נשארה בי עוד טיפת היגיון ושכל (אבל ממש ממש טיפה) והקפתי את עצמי בתמיכה ואהבה מהסובבים.
קיבלתי אנרגיה, אהבה, תמיכה, עידוד ויחס שעשו את העבודה וגרמו לי לעמוד על הרגליים שוב.
במהלך הימים האלו חשבתי וחשבתי ועוד קצת (הרבה) חשבתי והגעתי למסקנה שאני בסדר (שוב…) שכל מה שקורה הוא לטובה (עוד באותו היום הבנתי את זה) ששום דבר לא מקרי ושכל מה שקרה היה צריך לקרות (זה עדיין לא הקהה את התחושה).
אני לא יודעת אם אני כועסת או מאוכזבת ממני על זה שאיפשרתי לעצמי להגיע למקום כזה והאמת, שעכשיו זה לא יעזור, צריך לזכור להבא לא להגיע למקום הזה.
אז מה עושים כשאין כוח או אנרגיה?
ממשיכים מכורח ההרגל או מכורח המציאות או מאיזה כורח אחר כלשהו, אולי זה טוב כי אז לא נשאבים עוד למטה.
שמחה שקיבלתי את כל הכוח, העידוד והאהבה שהייתי צריכה כדי להמשיך ועכשיו אחרי שהוצאתי את מה שהציק והפריע ממשיכה בעשייה המבורכת שלי, אם הגעתם עד כאן- תודה ❤️
שנשכיל להתפתח מכל דבר, שלכם ליהי.
