שיעור באהבה עצמית.
כמה קשה זה לאהוב את עצמנו באמת.
בדרך כלל אנשים מסתכלים במראה, מישירים מבט ורואים את כל הפגמים, הצלקות והדברים שמהם הם מרוצים כי זה הכי קל.
אני מכירה מעט אנשים שאוהבים את עצמם באמת, כולל כל הפגמים, הצלקות והפחדים.
לאחרונה בגלל תסכול מהבעיות עיניים שלי (בצקת ועוד) גיליתי שבמקום כל האהבה העצמית שהפניתי כלפיי הגיעו – תסכול, כעס, ביקורת, אשמה, שיפוטיות ומרירות בחודשים האחרונים.
הפסקתי לאהוב את עצמי באמת, הסתכלתי על חוסר השלמות שלי, על כמה פגמים יש בי, על כל הצלקות, על כל הפחדים ושפטתי אותי לחומרה.
כאילו החיים לא מספיק קשים, ישבתי לעצמי על הראש עוד יותר והקטנתי את עצמי.
שבוע שעבר באחד הטיפולים המטופלת אמרה לי שהיא מעריצה אותי (לא המילה המדוייקת) שאני ממש השראה בשבילה, איך אני עומדת על 2 רגליים ומחזיקה את עצמי עם העסק הזה והולך לי.
זה ממש הישג.
מה שהיא אמרה עורר אותי מהתרדמת שלי ופתאום אמרתי לעצמי "איך את לא רואה את זה? למה את לא שמה לב לזה? למה את לא מעריכה אותך מספיק?"
וזה היה הרגע בו שמתי לב שאני כבר לא מדברת יפה אל עצמי, לא אומרת לעצמי דברים יפים, לא לי ולא לגוף שלי.
הייתי בהפסקה כי הייתי מתוסכלת וממורמרת על העיניים, הבצקת לא משתפרת כמו שאני רוצה, אין החמרה ואין שיפור, וזה מתסכל כי אני נותנת לגוף שלי את מה שאני רק יכולה לחשוב עליו כדי שיהיה לו טוב והוא יתרפא.
ופייר – זה מתסכל!!!
זו מלחמה אין סופית.
עזבתי את הקרב הזה לזמן מה ויחד עם זה הפסקתי לתת לעצמי את האהבה שאני כל כך צריכה וזקוקה לה.
עשיתי חישוב מסלול מחדש, ומתחילת השבוע, הישרתי מבט אל המראה (הדמיונית) והתחלתי לומר לעצמי "אני אוהבת אותך".
אני מפרקת את המשפט הזה לחלקים יותר קטנים כמו – "אני אוהבת את העיניים שלי"
"עין ימין אני אוהבת אותך"
"עין שמאל אני אוהבת אותך"
"גוף שלי אני אוהבת אותך"
"אני אוהבת את כל האיברים שלי"
"אני אוהבת את כל החלקים שבי על אף הכל, למרות הכל, בגלל הכל ובזכות הכל"
ולא קל לי בתקופה הזו להישיר מבט אל המראה ולראות את כל הפגמים והצלקות, את כל מה ששבור, את החוסר שלמות שלי, את כל הפחדים והחששות, לא קל לי לראות את זה, להסתכל לעצמי בלבן של העיניים ככה, בלי מסכות, ועדיין אני בוחרת לעשות את זה כי זו הדרך לאהבה עצמית.
לאהוב את עצמי למרות ובגלל כל השריטות והדפקטים, להבין שזה מי שאני לטוב ולפחות טוב.
זה להבין שאני באמת עושה כמיטב יכולתי כרגע וזה מספיק, זה להבין שיש פה שיעור גדול יותר ממה שאני מבינה עם כל הכאב והצער שנגרם לי ממנו לפעמים, זה להגיד תודה על כל מה שכן יש בי – ויש בי הרבה.
זה להבין שאני נלחמת בזה כל יום מחדש גם אם אני לא רוצה ממש, וכל יום מחדש לנצח.
זה לקום כל בוקר מחדש ולעשות לגוף שלי טוב ולהבין שאם סיימתי ככה את היום אז ניצחתי.
זה להתמודד עם הפחדים או לפחות לדעת שהם קיימים ולרצות לנצח אותם.
זה לנהוג בלילה גם כשקשה.
זה להפסיק לבקר את עצמי ולשפוט לחומרה ובמקום זה לתת לי רכות, חמלה ואהבה.
זה לרצות לגדול, בכל המובנים שיש.
זה לדעת שגם כשאני לא רואה שום קשת בענן, ויש ימים כאלו, אז ההדרכה הגבוהה שלי תמיד מזכירה לי שיהיה טוב, גם אם אני לא מאמינה וגם אם אני לא רואה.
זה הצעדים הקטנים שבדרך, יש לי מטרה סופית, ברור, אבל אני לא מתמקדת בה, מבחינתי יש לי המון מטרות קטנות שאני מתמודדת ומנצחת כל פעם מחדש.
ושתדעו שגם צעדים בגודל של תינוק הם צעדים, אפילו צעדים בגודל של נמלה הם צעדים העיקר, לא לעמוד במקום ואני, לא אוהבת לעמוד במקום.
זה לבוא עם כל האותנטיות שלי ולשים אותה על השולחן מולכם, כמו שמישהו שוכב בחדר ניתוח ורואים הכל, את כל הבפנוכו, ככה אני מרגישה לפעמים ואני בוחרת לעשות את זה כי זו מי שאני ואין מישהו יותר מושלם מהשני, למעשה אין אף אחד מושלם, אני פשוט **בוחרת** לשים את כל הקלפים על השולחן, ואני לא חושבת שאני יכולה להפסיד פה.
למעשה אני יודעת שהאותנטיות שלי, זה שאני בוחרת לחשוף את עצמי ואת הפגמים שלי ולהיות חשופה ופגיעה מולכם רק גורם לכם לאהוב אותי יותר, רק גורם לכם להעריך אותי יותר.
יש לי מטופל שאמר לי שהוא חוזר אליי רק בגלל זה- כי אני אותנטית, אמיתית.
אני לא אוהבת לשקר או להעמיד פנים.
אני בוחרת לאהוב את עצמי מחדש, אני בוחרת בי שוב, אני בוחרת לתת לי אהבה ורכות וחמלה כי מגיע לי, וזו בחירה, זה וואחד בחירה והיא מאוד אמיצה וקשה.
מי שיעשה את הבחירה הזו ויאהב את עצמו באמת רק ירוויח.
תכלס זה מגיע לכל אחד ואחת מכם.
תאהבו את עצמם- החיים קשים מספיק גם ככה 
רציתי לשים במקום כל המלל הזה את השיר של צ'ארלי צ'פלין וגיליתי שהוא לא ממש תואם את מה שאני רוצה לומר.
אני מצרפת אותו למטה כי הוא נחמד בשביל לוותר עליו.
שיר שצ'פלין קרא ביום הולדתו ה-70, בתאריך 16.4.59:
משהו על אהבה עצמית / צ'ארלי צ'פלין
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון,
בשעה הנכונה ובדקה הנכונה
ואז יכולתי להרפות.
היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי,
הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה : "אותנטיות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים
והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי.
היום אני יודע שזה נקרא: "בגרות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו
לעשות את מה שאני מבקש,
למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן,
אפילו כאשר האדם הזה הוא אני.
היום אני יודע שלזה קוראים: "כבוד".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי:
מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי למטה.
בהתחלה לבי קרא לזה – "גישה אגואיסטית".
היום אני יודע שזה: "אהבה עצמית".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי,
הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים,
ממש נטשתי את ה"מגה" פרויקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהב, בקצב שלי,
היום אני יודע שקוראים לזה: "פשטות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות.
היום גיליתי שלזה קוראים: "צניעות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד.
עכשיו אני חי את הרגע הזה,
כי כאן מתרחש הכול.
היום אני חי כל יום ויום
ולזה אני קורא: "שלמות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאד,
אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי,
היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי
ולזה קוראים "לדעת לחיות".
לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב
ביני לבין עצמי או ביני לבין האחרים.
אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם
ואז נולדים עולמות חדשים."