מי מאתנו לא מרגיש תקוע לפעמים?
מין מצב כזה שלא יודעים מה לעשות? ונדמה שלא משנה מה נעשה עדיין נישאר תקועים, לא נזוז סנטימטר, לא נתקדם, פשוט… נעמוד במקום.
ולא משנה כמה ננסה לזוז זה פשוט נדמה שאנחנו חופרים בור במקום שאנחנו עומדים בו במקום לזוז טיפה.
זה קורה לכולם, אפילו לי- וזה דבר לא כיף בכלל.
בחודשיים האחרונים הייתי תקועה, כלכלית, מה שהוביל לתקיעות בכמעט כל תחום בחיי.
עבודה, חיי חברה, רעיונות ומה לא… פשוט כלום, כאילו קמלתי מבפנים.
והתחושה הזו של לקמול מבפנים- כל כך קשה.
אתה מסתכל למעלה ולא רואה כלום, פשוט ייאוש.
מנסה לראות את האור- וכל מה שאתה רואה זה רק את החושך של המנהרה.
מפה לשם- התחילו לי כאבים במפרקי הידיים – בדיעבד זה ברור- תחושה של פסיביות מול מציאות חיים (אורטופדיה רגשית).
מה שהוציא אותי מהמצב, מה שהיה תחילתו של מסע חזרה אל עצמי, היה הדבר הכי טרוויאלי בעולם… קפה עם חברה!
נפגשתי איתה לקפה ונשמתי קצת…
בפעם השנייה שישבנו לקפה- גם פרקתי את מה שהתרוצץ לי בלב ובראש חודשיים והיא (הנשמה הטובה הזו) פשוט קבעה לי ״לכי למטפלת שלך, תקבעי איתה עכשיו! תשלחי לה הודעה עכשיו!״ ככה היא פסקה! חד משמעית!
וזה היה הצעד השני שלי שהחזיר אותי למסלול ולכיווניות שלי (שקצת איבדתי).
והנה, חזרתי, כל המנועים עובדים במצב טוב ומוכנים לזוז, לנסוע, לטייל, להפליג, ליצור, לזרום, ללמוד, לעשות… בעיקר לעשות.
חזרתי לעצמי בעיקר כי היתה לי מישהי שיכולתי להתפרק עליה קצת, היתה לי מישהי שתפסה לי את היד ולא עזבה ולא ויתרה לי ועליי, היתה לי מישהי שיכולתי לבקש ממנה עזרה ושנתנה לי זווית ראייה אחרת ושונה ממה שאני ראיתי.
בסה״כ היא רק שינתה לי מילה במשפט שאמרתי וזה עשה את רוב העבודה, נשבעת- רק מילה, בחיי!
זו הסיבה שאני מנסה להיות עוגן לאחרים- כי לפי רבי נחמן ״כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו״ ואני אומרת-״ כל אדם צריך אדם אחר שיאמין בו״ .
זו הסיבה שאני אושיט יד לכל מי שצריך ולכל מי שיבקש, ומי שלא יבקש- אני אעודד אותו, אזרוק מילה טובה, אתן חיבוק, העיקר שיידע שהוא לא לבד, שאיתי זה כבר שניים, תמיד אני מזכירה שאני במרחק שיחת טלפון, אפילו וואטסאפ ושאני פה בשבילו/ה, כי יש אנשים שסוחבים מסע שלם על הגב או בתוך הלב, ואם אני יכולה להקל עליהם קצת- אז למה לא?!
אז אני חוזרת לכיווניות שלי, בעזרת המטפלת שלי, חוזרת לחיים כמו שהם צריכים להיות- חברים, ריקודים, מפגשים, מטפלת בכל מה שתקוע ולאט לאט גם הכאבים בפרקי הידיים יישתפרו!
כי איך אומרים אצלנו המטפלים-
"you can't pour from an empty cup"
אז טפלו בעצמכם.
ובמקרה הזה הסנדלר לא הולך יחף- אחרי הטיפול עם המטפלת שלי, קבעתי תור לדיקור וטיפול פירוק והרכבה בעיסוי לעצמי.
כי אז לא יהיה לי לתת לכם וזה יהיה אוי ואבוי!
ומשפט אחרון- מותר להיות למטה, באמת.
רק תזכרו לבקש עזרה או לקחת את היד המושטת אליכם כדי שתוכלו שוב להיות למעלה!
צאו לקפה עם חברה,
שלכם ליהי.