אני כועסת על עצמי

אני.

כועסת.

על.

עצמי!!!

בהתחלה חשבתי שאני כועסת עליו אבל אני, שכבר יודעת שכל מה שנוגע בנו אצל השני בעצם משליך עלינו (גם מה שלפעמים לא מצליחים להבין) הבנתי שבעצם אני כועסת עליי.

ההסבר קצת ארוך אז תהיו סבלניים…

לפעמים המטופלים שלי באים עם נפש עמוסה מאוד, כל כך עמוסה שבא לי לבכות איתם.

היד שלי שמונחת להם על הגוף שומעת את הנשמה שלהם, כמה קשה לה, כמה היא משתדלת להסתיר את הכל, כמה היא משתדלת להיות חזקה ולסחוב את המשא הזה שלה לבד, בכוחות עצמה וכמה בעיקר כבד לה.

לפעמים זה מרגיש שאם אוסיף עוד חתיכת קש, הכל יקרוס ויתמוטט כמו מגדל קלפים.

אני מקשיבה להכל, ומרגישה את מה שהם עוברים ולפעמים זה כל כך כבד לי.

לפעמים אני לא מצליחה להפריד אותם ממני והם הולכים איתי כמה ימים או שבועות.

יש כאלו שמשתפים ומרשים לי להיות שם בשבילם.

יש כאלו שבאים ובוכים את נשמתם בלי להסביר אפילו, ואני לא צריכה או רוצה הסברים, אני פשוט שם בשבילם.

יש כאלו ששותקים כל הטיפול ופוטרים אותי ב"הכל בסדר" למרות שאני יודעת שלא ועם אלו הרבה יותר קשה לי אישית.

אותם מטופלים שבגללם אני כועסת על עצמי, כי הם לא נותנים לי לעזור להם.

אני לא מנסה ולא יכולה לפתור את כל הבעיות, זה ברור לי.

אני יודעת שלשתף זה מאוד מקל, שאולי תהיה איזה מילה או אולי משפט שישנה את כל התמונה, אולי אני אוכל להמתיק במעט את הכל ואעזור לסחוב את המשא הזה.

וכל טיפול זה קורה שוב, הם באים שותקים ואומרים ש"הכל בסדר" ובעיניים שלהם אני רואה את הנפש החבוטה שלהם שהם כל כך מנסים להסתיר, וכל טיפול מחדש אני נלחמת כדי שיתנו לי צוהר קטן לנשמה, שאוכל ללטף אותה ולתת לה אהבה, וכל טיפול מחדש הם מסרבים לתת לי להתקרב, מסרבים לפתוח ולהיפתח כי הפגיעות גדולה מידי, המפלצת גדולה מידי והיא אולי תאכל את כולם ותכלה אותם.

ואני, עקשנית שכמוני לא מוותרת, ונשארת עם היד על הדופק, ומרגישה אותם גם אחרי שהם הולכים, ומנסה לתת להם אהבה כמה שאפשר וחיזוקים כמה שאפשר, והם עדיין הודפים אותי.

כך, כל פעם מחדש, אני נלחמת לקבל פתח קטן ללב רק כדי להרגיע, רק כדי לתת אהבה ולחבק.

ואני כועסת על עצמי שאני כזו רגישה וכזו איכפתית, כועסת על עצמי שאני לא מסוגלת להפריד את זה ממני, ואני ממשיכה להילחם על הנשמה שלהם למרות שחלק מהם לא מאמינים בה כבר.

חלק חושבים שהיא לא ראויה להצלה, ואני יודעת שזה לא כך ואני חושבת שאני צריכה להראות להם שאפשר אחרת, וכל "המלחמה" הזו כביכול פשוט מתישה.

אני לא מצליחה להבין למה אני נלחמת על מישהו שלא רוצה להילחם עבור עצמו, ובאותה נשימה אני יכולה לומר שאני לא יכולה לראות מישהו מוותר על הנשמה והנפש שלו ככה.

אני כל כך חצויה בזה, כי אני נלחמת על מי שלא רוצה שאעזור לו, יותר נכון לומר מישהו שמסרב לקבל עזרה, ואני מאוד רגישה ואיכפתית ואני כועסת על עצמי בגלל זה, ולמה בכלל כל כך אכפת לי מהם? כל מטפל אחר היה שוכח אותם בשנייה שהם יוצאים מהדלת.

אצלי זה לשמוע אותם גם כשהם לא לידי, להרגיש אותם כשהם לא ידי.

מעבר לזה שזה רגישות על, זה לפעמים כבד גם לי.

עצם העובדה שאני כועסת על עצמי שאני רגישה ואכפת לי כל כך זה אבסורד כי אז אני לא מקבלת את עצמי כמו שאני באמת וזה מתיש כל הקטע הזה מה שגורם לי לכעוס על כל הדבר הזה שוב כי אני רוצה לקבל אותי כמו שאני וכי זו מי שאני ואי אפשר לשנות, בטח עכשיו אחרי שגיליתי את כל היופי הפנימי שלי.

אני יודעת שמבחינת הרגישות שלי אני לא אשתנה, אני יודעת שאני הופכת להיות יותר ויותר רגישה, לקלוט מסרים שלא מדוברים או שמתקבלים בצורה אחרת מאשר בדיבור, אני יודעת שאני מבורכת בזה, אני רק מבקשת לעצמי קצת יותר איזון וסינון בכמה נכנס אליי וכמה זה משפיע, כי ככה זה באמת כבד לי.

וגם לכעוס פחות על עצמי ולקבל אותי כמו שאני כי זה מה שעושה אותי מטפלת כל כך ייחודית, מיוחדת ושונה לטובה