כן, מה שקראתם, היא התעלפה לי על המיטה.
זה היה בשבוע שעבר, הגעתי אליה הביתה, היא- מטופלת קבועה שלי (בלי שמות).
הכל היה בסדר גמור, פתחתי את המיטה, התארגנתי, היא נשכבה והתחלתי עיסוי, שמתי עליה שמיכה כי חשבתי שיהיה לה קר.
העיסוי היה בסדר, דיברנו צחקנו ואפילו צעקתי עליה שהיא צריכה לטפל בעצמה (כן, אני צועקת על המטופלים שלי כי אכפת לי מהם).
אחר כך היא התהפכה כדי שאוכל לעבוד על הצוואר, הראש והרגליים.
עיסיתי את הצוואר והקרקפת היא פשוט צפה וריחפה לה…. קמתי והתבוננתי בה, היא נראתה כל כך נינוחה.
כשהגעתי לכפות הרגליים הסתבר שהיא ריחפה יותר מידי.
ישבתי על הכיסא והתחלתי בעיסוי לכפות רגליים, היא התחילה לרעוד על המיטה, אני חשבתי שזה מקור וכיסיתי אותה יותר טוב, הרעידות פסקו לדקה שתיים ואז חזרו, סיימתי את העיסוי וכיסיתי אותה וכשבאתי לכיוון הראש ראיתי את זה….
מה ראיתי? העיניים שלה התגלגלו ללמעלה והיא לא הפסיקה לרעוד!
הבנתי שמשהו לא בסדר, ועבדתי על אוטומט, קראתי בשמה וצעקתי אותו, נתתי לה סטירות, צבטתי את הטרפז, כמעט כל מה שלמדתי בקורס החייאה של מד"א וכלום…
הבחורה לא מגיבה, תפסתי לה את הראש ולא הפסקתי לצעוק את שמה… עד שלבסוף היא חזרה להכרה, חלקית לגמרי.
אלו היו 2-3 דקות שנראו כמו נצח!!!
הבאתי לה כוס מים עם סוכר להעלות את הלחץ דם, לא הפסקתי לדבר איתה כדי שלא תתעלף שוב, ומה שהיא הצליחה למלמל לי היה "אאחחחח הבטן, כואבת לי הבטן, מה זה?" מסתבר שהיא סבלה מכאבי תופת בבטן.
היא התאוששה קצת והלכה לשירותים וכשיצאה שוב איבדה הכרה, הושבתי אותה על הספה והתקשרתי למד"א לראות מה אני אמורה לעשות, המוקדן הסביר לי שיש דבר כזה – עילפון גלל כאבים ואמר שאין לו מה לעשות אם היא מסרבת לאמבולנס (מצב בעייתי כשיש 3 ילדים קטנים בבית).
ידעתי שאני לא יכולה להשאיר אותה במצבה ככה, התקשרתי לגיסתה (היחידה שראיתי ושאני מכירה), הסברתי לה מה המצב, אמרתי שאני לא יכולה להשאיר אותה ככה ושמישהו צריך להיות איתה- בכל זאת אני אחראית עליה בזמן שאני איתה.
אמרתי לה שהיא חייבת ללכת לרופא או למיון, ככה היא לא יכולה להישאר (למרות שטענה שהכל בסדר ואני יכולה ללכת) שאלתי אותה מה יקרה לילדים אם יקרה לה משהו, אמרתי לה שאני לא יכולה ללכת כי הילדים לא יודעים להתקשר למד"א במידת הצורך….
נתתי לה לאכול עוגייה והבאתי לה כדורים לכאב, אחרי שעה היא קצת חזרה לעצמה, הצבע חזר ללחיים והיא יכלה לדבר יותר טוב.
אחרי קצת יותר משעה מישהו הגיע כדי להחליף אותי וגם הוא אמר לה את אותם הדברים שאני אמרתי לה..לא יכולתי שלא להצדיק אותו.
בסופו של דבר ושעה וחצי אחרי העיסוי יכולתי ללכת, ביקשתי ממנה שתעדכן אותי מה קורה ומה הרופא אומר.
אז כן זה היה מלחיץ- לא מפחיד רק מלחיץ, ואני שמחה שברגע כזה לא איבדתי עשתונות וידעתי מה לעשות- חשוב מאוד במקרה כזה, למרות שזה המקרה הראשון שלי בלייב.
מישהי אמרה לי שלכל מטפל יש פעם אחת כזו במהלך חייו המקצועיים, לא בדקתי את הסטטיסטיקה לגבי זה.. אבל אם זה נכון- אז רוב הסיכויים שזה לא יקרה לי שוב ואם כן אני יודעת שלא אאבד עשתונות ואני יודעת מה לעשות.
הדבר היחיד שלא עשיתי זה להרים את הרגליים כדי להזרים את הדם שוב ללב ולראש, עכשיו אני בטוחה שלא אשכח את הפרט הזה שוב, אני אפילו חושבת שבאתי להרים לה את הרגליים- זה פשוט היה באותו הזמן שביקשתי מאחד הילדים להביא לה כוס מים אבל הוא לא הגיע לארון והייתי צריכה לעזור לו אז זנחתי את זה.
אני מקווה שלא תהיה פעם נוספת…
אז רק שתדעו שגם מקרים כאלו קורים וכל עוד אתם בידיים הנכונות- הכל יהיה בסדר!
שלכם, ליהי.