כשהקסם קורה

אני מטפלת בה קרוב לשנה וחצי או שנתיים און אנד אוף.

כל פעם בשנה וחצי האחרונות כשהיא באה, פירקתי אותה ומי שהיה אצלי יודע שפירוק אצלי זה בלי רחמים והיא, הפרטנרית המושלמת לזה כי היא אוהבת את זה .

כל פעם מחדש עבדתי עמוק, יסודי וחזק כדי לשחרר את כל מה שהיא אוגרת וכל פעם הצלחתי לגרד שכבה קטנה, לא מספיקה לטעמי, כי אני רציתי עוד, עוד לשחרר, עוד להקל, עוד לעזור ולא הצלחתי.

כל פעם מחדש – אותו הסיפור, היא תפוסה מאוד ואני בקושי מצליחה לשחרר משהו הייתי כל כך מתוסכלת שלפני כמה פגישות פשוט אמרתי לה שאולי, אולי, אני לא המטפלת שמתאימה לה, שאולי, היא צריכה מטפל או טיפול אחר.

שלשום היא הגיעה אחרי שהייתה בטיפול שבוע שעבר, היא יודעת שאני לא אוהבת את זה, אמרתי לה.

אמרתי לה שאני לא אוהבת לקבוע טיפולים בסמיכות כזו דווקא בגלל שאני מטפלת ממש חזק, היא התעקשה ואני לא נלחמתי איתה.

אם כבר אז עד הסוף.

הקסם התחיל.

פתאום הרגשתי איך השריר התרכך, איך פתאום המתח שלו יורד, טוב, זה לא פתאום… זה פשוט קרה בחצי דקה.

ואז במקום גוש נוקשה או חתיכת בטון הרגשתי שריר, רקמה חיה, נושמת, דם זורם.

במקום בטון הרגשתי בצק בין הידיים.

זה היה השלב שהיא הרגישה את זה ואמרה "וואו, איזה שיפור, הרבה יותר טוב".

אחרי שהיא הסתובבה על הגב ורציתי לעבוד לה על הצוואר הרגשתי את השרירים שבמקום ומילמלתי "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה" הדמעות התחילו להיקוות בעיניי, היא הבינה על מה אני מדברת.

היא הרגישה בפעם הראשונה מזה הרבה זמן את השרירים שלה כמו שהם צריכים להיות, רפויים, נינוחים, מלאי חיות.

כל כך התרגשתי שהצלחתי סוף סוף לעזור כמו שרציתי, כמו שאני יודעת שהתחלתי לדמוע, צמרמורת עברה בכל גופי.

אמרתי לה שאני כל כך מקווה שזה יימשך כמה שיותר, שבפעם הבאה היא לא תבוא כזו תפוסה.

בסוף הטיפול היא הזיזה את הצוואר וכל כך התלהבה שאין לה כאבים או הגבלה בתנועה, גם היא לא האמינה.

שתינו יצאנו המומות – כל אחת מהצד שלה.

אני כי לא האמנתי שהגעתי למצב הזה של שחרור והיא כי היא סוף סוף מזיזה את הצוואר כמו שצריך.

התרגשתי, ממש, כי להגיע למצב כזה אחרי שנה וחצי של טיפול זה לא עניין של מה בכך.

היו לי דמעות של אושר, כי הצלחתי לעזור לה, גם אם זה לקצת זמן, זה אולי מבשר את תחילתו של השינוי המיוחל שעתיד להגיע.